את האימהות פגשתי בגיל מאוחר. כשחברותי חלמו על תינוקות אני חלמתי לפתוח בר משלי. כשהן גידלו ילד בן 12, אני הסתובבתי בחודש התשיעי להריון עם הבטן הגדולה בין השולחנות במסעדה שניהלתי והייתי בטוחה שאני אחזור לזה גם אחרי הלידה. תמיד הייתי בן-אדם של אנשים ותמיד הייתי בצד של לתת שירות לאחרים עם חיוך. במהלך ההיריון הייתי מאד מחוברת לבטן שלי ותשעת החודשים האלו היו חוויה נפלאה.

עמית נולד בניתוח קיסרי, ועל פניו הכל היה נהדר. חזרנו הביתה אחרי כמה לילות במלונית של בית-החולים. בבית הכל היה מסודר, בעריסה היו מצעים, הבגדים מקופלים בשידת ההחתלה, בקבוקים מסודרים על המדף, בקיצור הכל היה מוכן לקטן.

ואז הגיעו הטלפונים, הברכות, המבקרים והשאלות... נו, התאהבת בו כבר? אז זהו שעוד לא... לא הבנתי למה אני לא מתחברת אליו. הרי כשהיה בבטן דיברתי אליו כל יום, ניסיתי לדמיין איך הוא יראה, האם יהיה דומה יותר לי או לאבא שלו, ואיך אני מסתדרת איתו יופי-טופי בלי שום בעיות. אני מודה שהייתה זו תקופה מאד רגשית עבורי כשהבנתי לאט לאט שהורות זה קשה עד בלתי-אפשרי לפעמים, הן מבחינה פיזית והן מבחינה מנטאלית, ולא הכל ורוד...